גוסטינג: למה זה קורה כל כך הרבה, ואיך מפגש במציאות משנה את זה

אתם מכירים את זה. שלושה ימים של הודעות שזורמות, בדיחות פנימיות כבר מהיום השני, אולי אפילו תוכנית לדרינק בחמישי. ואז, כלום. ההודעה האחרונה שלכם נשארת עם שני וי אפורים, או גרוע מזה, כחולים.

גוסטינג הפך לחלק כל כך רגיל מהחיים, שכמעט כל מי שאנחנו מכירים היה בצד אחד שלו. ולפעמים, אם נהיה כנים, גם בצד השני.

למה אנשים נעלמים

התשובה הכי פשוטה היא גם הכי פחות דרמטית: כי קל. כשמישהו קיים בשבילכם רק כשם ותמונה בטלפון, אין באמת מחיר להפסיק לענות. אין מבט מאוכזב, אין שתיקה מביכה, אין חבר משותף שישאל מה קרה.

יש עוד כמה סיבות שחוזרות על עצמן:

• עומס. כשמדברים עם כמה אנשים במקביל, מישהו תמיד נופל בין הכיסאות.
• אי נוחות. להגיד "אני לא מרגיש שזה זה" קשה יותר מלא להגיד כלום.
• ציפיות שגדלו מהר מדי. שיחה טובה בכתב יוצרת תמונה, ולפעמים אחד הצדדים נבהל ממנה עוד לפני שנפגשתם.

אף אחת מהסיבות האלה לא אומרת שמשהו לא בסדר איתכם. ככה זה כשהכול קורה רק בטלפון.

מה משתנה כשנפגשים

כשאתם עומדים מול מישהו, הרבה מהדברים האלה פשוט נעלמים. קודם כול, אתם יודעים תוך כמה דקות אם יש משהו. לא צריך שבוע של התכתבות כדי לגלות שהצחוק שלו מעצבן אתכם או שהיא מדברת רק על עבודה. וגם הצד השני יודע.

דבר שני, קשה יותר להיעלם ממישהו שהסתכלתם לו בעיניים. לא בלתי אפשרי, אבל יש פתאום אדם אמיתי בצד השני, עם פנים וקול. זה משנה את ההתנהגות של כולנו.

ודבר שלישי, ואולי הכי חשוב: כשאין שבוע של ציפיות לפני, אין מה לאכזב. נפגשתם, היה נחמד או שלא, וממשיכים הלאה בלי דרמה.

אז מה עושים

אי אפשר לשלוט במה שאנשים אחרים עושים. אפשר לשנות את הדרך שבה אתם מכירים. כמה דברים שעוזרים:

• לקצר את הזמן בין "היי" לבין מפגש. ככל שההתכתבות ארוכה יותר, יש יותר מקום להיעלם.
• להגיע למקומות שבהם הפגישה היא ברירת המחדל, ולא היעד בסוף מסלול ארוך.
• לא לקחת את זה אישית. באמת.

ב-inperson בנינו את זה הפוך. אין שלב של התכתבות לפני. מסמנים באפליקציה את מי שבא לכם לפגוש, והפגישה קורית באירוע עצמו, עם עוד אנשים, מארחת וערב שלם. אם יש משהו, תגלו את זה שם. ואם לא, לפחות היה לכם ערב טוב.

קשה להיעלם ממישהו שכבר צחקתם איתו באותו חדר.